פסק-דין בתיק ע"א 1264/05

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן)  מיום 21.12.04 בה"פ 200865/04, אשר קיבל את תובענת המשיבה והצהיר שהמשיבה מלאה אחר פסק-דין שאישר הסכם פשרה בין הצדדים בתיק בבית הדין האזורי לעבודה.

2.         הרקע

(א)        מר דרור אוטנזוסר (להלן: " המערער") הוא עובד לשעבר של חברת DIAMOND TREE TECH (להלן: " המשיבה" או " החברה"). עם תום תקופת עבודתו של המערער, התגלע בין הצדדים סכסוך והמערער הגיש נגד המשיבה תביעה שנדונה בבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת הדיון בבית הדין, חתמו הצדדים על הסכם פשרה (להלן: " הסכם הפשרה" או " ההסכם") שקיבל תוקף של פסק דין.

(ב)        בהסכם הפשרה נקבע כי המשיבה תשלם למערער פיצויי פיטורין בסך 310,000 ש"ח, באופן הבא: סך של 200,000 ש"ח ישולם באמצעות העברת פוליסת מנהלים על שם המערער. היתרה בסך 110,000 ש"ח תשולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים.
בהמשך, מיד לאחר פירוט תנאי התשלום, צויין כי: " התובע [המערער] מתחייב להמציא אישור על פטור מניכוי מס במקור עד ליום 27.2.04 או לחלופין הנתבעת [המשיבה] תנכה מהסכומים דלעיל מס כדין".

(ג)         בסוף הסכם הפשרה, נקבע כי: " למען הסר ספק, הרכב מסוג מיצובישי פז'רו, מס' רישוי 7738017, נשאר בבעלותו של התובע וכן הלפטופ מסוג טושיבה".

(ד)        המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לפרשנות הסכם הפשרה, נגעה לסוגיית הניכוי במקור: המשיבה טענה כי המערער לא המציא לה אישור על ניכוי מס במקור, ולפיכך, לפי האמור בהסכם הפשרה, היתה זכאית לנכות את המס במקור, לרבות את המס המתחייב בגין העברת הבעלות ברכב ובמחשב למערער.

המשיבה טענה כי המס ששילמה עבור המערער הגיע כדי 110,000 ש"ח ולכן אין היא חייבת עוד לשלם למערער כל סכום כסף שהוא מכוח פסק הדין.

עוד טענה המשיבה כי בין אם ייקבע כי הרכב הועבר לבעלות המערער כחלק מפסק הדין, ובין אם ייקבע כי הרכב הועבר לבעלות המערער עוד לפני פסק הדין - הרי היא זו שצריכה היתה לשלם לרשויות המס מס במקור בגין ההעברה. על המערער היה אפוא להוכיח כי המשיבה הסכימה לגלם עבורו את שיעור המס, והסכימה להעניק לו את הבעלות ברכב ללא חיוב במס מצידו. המשיבה טענה כי לא עלה בידי המערער להוכיח הסכמה כזו, החסרה כל הגיון מסחרי.

(ה)        המערער טען, לעומת זאת, כי המשיבה לא היתה זכאית לנכות מס במקור בגין העברת הרכב לבעלותו.

אחד הטעמים עליהם התבסס המערער בטענתו הוא, כי הרכב לא "עבר" לבעלותו מכוח פסק הדין, אלא היה בבעלותו הרבה לפני הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה - החל ממועד רכישת הרכב בשנת 1999.

טעם נוסף עליו השתית המערער את טענתו הוא כי המשיבה הסכימה בשעתה לגלם את המס בגין העברת הרכב לבעלותו. כמו כן טען המערער כי המשיבה אינה זכאית להעלות טענה שהיה לו חוב מס משנת 1999, גם אם היא נכונה, משום שטענה זו "נבלעה" בהסכם הפשרה, עם כל יתר המחלוקות שהוסדרו במסגרתו.

3.         פסק דינו של בית משפט השלום

בית משפט השלום בחן שני תרחישים אפשריים חלופיים.

לפי חלופה אחת - הרכב היה בבעלות המערער ערב החתימה על הסכם הפשרה, משמע - לא נוצרה למשיבה חבות במס מכוח הסכם הפשרה.

החלופה האחרת - הבעלות ברכב עברה למערער רק מכוח הסכם הפשרה, ואז יש לבחון את הוראות הסכם הפשרה, ואת השאלה האם המשיבה היתה זכאית לקזז מכוחו את סכום המס ששילמה עבור המערער.

עיקר הדיון נסב אפוא על השאלה האם המכונית עברה לבעלות המערער מכוח הסכם הפשרה, או שמא היתה בבעלותו קודם לכן.

בית המשפט ציין מספר אינדיקציות לכך שהרכב היה בבעלות המשיבה עד להסכם הפשרה, כפי שנטען ע"י המשיבה, ומנגד - עמד על אינדיקציות אחרות שעליהן הצביע המערער, ושלפיהן הרכב היה בבעלותו עוד משנת 1999.

בית המשפט התייחס לעובדה שהמערער שילם חלק מעלות הרכב, אולם הצביע על כך שהמשיבה רשמה בספריה סכום זה כחוב למערער - רישום המשקף את אומד הדעת שלה במועדים הרלוונטיים. כמו כן, המשיבה היא ששילמה את תשלומי הליסינג, וציינה בתלושי השכר של המערער את ההטבה של שווי המכונית.